איך בונים קשר עם נכד קטן

הנכד שלא רוצה לבוא אליי

סבתא אחת סיפרה לי בכאב: "הנכד שלי בן שנתיים, וכשאני מגיעה הוא בורח לאמא. אני מביאה לו מתנות, ושום דבר לא עוזר." שאלתי אותה כמה פעמים בחודש היא רואה אותו. פעם, פעמיים. ובכל פעם היא מנסה לחבק אותו ישר בכניסה.

ילד קטן לא מחפש מתנות. הוא מחפש מישהו שהוא מכיר ומרגיש איתו בטוח. וזה לוקח זמן.

קביעות לפני כמות

הדבר הכי חשוב בבניית קשר עם ילד קטן הוא שהוא ידע לצפות לנו. ביקור קצר כל שבוע ביום קבוע שווה יותר מסופשבוע ארוך פעם בחודשיים. אם אנחנו גרים רחוק, שיחת וידאו קבועה בשעה קבועה עושה אותו דבר.

הילד לא סופר שעות. הוא מרגיש: "סבתא באה ביום שלישי. סבתא תמיד באה."

לרדת לגובה העיניים

תרתי משמע. לשבת על הרצפה, גם אם הברכיים לא מה שהיו. להסתכל על מה שהוא מסתכל. לא לשאול שאלות ("מה זה? איזה צבע זה?") אלא פשוט לשחק לידו. ילדים קטנים נפתחים למי שנמצא איתם, לא למי שבוחן אותם.

ואם הוא בורח בהתחלה, לתת לו. לשבת בסלון, לדבר עם ההורים, ולתת לו לבוא בקצב שלו. הוא יבוא.

דבר אחד שרק אנחנו עושים

לכל סבא וסבתא כדאי שיהיה משהו קטן שהוא "שלהם" עם הנכד:

• שיר מסוים ששרים רק כשמגיעים
• מגירה בבית שלנו עם כמה צעצועים שמחכים לו
• משחק ידיים, "עוגה עוגה", דגדוג קבוע
• הליכה יחד לחנות לקנות לחמנייה

זה לא צריך להיות מיוחד או יקר. זה צריך לחזור על עצמו. ככה נבנה זיכרון.

הקול שלנו

תינוקות מזהים קולות עוד לפני פנים. לדבר אליהם, לשיר להם, לקרוא להם, גם כשהם לא מבינים מילה. סבא שקורא לנכד בן חצי שנה ספר על טרקטור עושה משהו חשוב, גם אם נראה שהתינוק בכלל מסתכל על המנורה.

ואם אנחנו לא יודעים מה להגיד, אפשר פשוט לתאר מה אנחנו עושים: "עכשיו סבתא מכינה תה. הנה הכוס. שומע את המים?" הקול הרגוע שלנו הופך לחלק מהעולם שלו.

סבלנות עם עצמנו

יהיו ביקורים שבהם הנכד יבכה כל הזמן, או ירצה רק את אמא, או יירדם בדיוק כשהגענו. זה לא כישלון. זה ילד קטן. הקשר לא נבנה בביקור אחד, הוא נבנה מהסכום של כולם.

לא צריך להיות סבא וסבתא מושלמים. צריך להיות שם, שוב ושוב, בחיוך. הנכד ילמד לזהות אותנו, ואז לרוץ אלינו. ואין הרגשה כמו ההרגשה הזאת.