איך להיות משמעותיים בחיי הנכדים בלי להשתלט
אפשר להיות דמות חשובה בחיי הנכד בלי לנהל אותו ובלי להיכנס לנעלי ההורים. על ההבדל בין נוכחות לבין שליטה, ואיך מוצאים את המקום שלנו.
שני פחדים
אצל רוב הסבים והסבתות שאני פוגשת יש שני פחדים שמושכים לכיוונים הפוכים. הפחד הראשון: להיות שוליים. לראות את הנכד פעם בחודש, להיות "הסבתא שמביאה מתנה" ולא יותר. הפחד השני: להיות יותר מדי. להשתלט, להתערב, לקבל טלפון מהכלה שאומר "תני לנו מקום".
ובין השניים, איפשהו, יש מקום נכון. אני חושבת שהוא יותר גדול ממה שנדמה לנו.
מה זה משמעותי
בואו נדייק: משמעותי לא אומר מרכזי. ההורים הם המרכז בחיי הילד, וטוב שכך. משמעותי אומר שכשהנכד יחשוב על הילדות שלו, אנחנו נהיה שם. לא בכל תמונה, אבל בתמונות החשובות.
הסבא שלימד לרכוב על אופניים. הסבתא שאיתה אפשר היה לבכות בלי שאלות. הבית שבו תמיד היה ריח של אוכל. זה משמעותי. וזה לא דורש שליטה על שום דבר.
המקום השלישי
יש לנכד בית, ויש לו גן או בית ספר. שניהם מקומות עם כללים, ציפיות, משימות. אנחנו יכולים להיות המקום השלישי: מקום שבו לא בוחנים אותו, לא מחנכים אותו, לא ממהרים איתו. מקום שבו הוא פשוט הוא.
זה לא אומר בלי גבולות. בבית שלנו יש כללים, וגם הולכים לפי הכללים החשובים של ההורים. אבל האווירה אחרת: פחות "צריך", יותר "בוא".
מה עושה סבא משמעותי
מניסיון, לא הדברים הגדולים. אלה הדברים:
- להקשיב באמת. כשהנכד מספר, לא לתקן, לא לייעץ, לא להשוות. רק לשמוע. ילדים מרגישים מיד מי מקשיב.
- לזכור. את שם החברה, את הבחינה של מחר, את הצעצוע שאבד. ילד שמרגיש שזוכרים אותו, מרגיש חשוב.
- לספר. על עצמנו, על ההורים שלו כשהיו קטנים, על המשפחה. אנחנו הגשר לעבר, ואף אחד אחר לא יכול למלא את זה.
- להיות עקביים. אותו יום בשבוע, אותו קול בטלפון, אותה סבתא גם כשקשה.
ומה זה להשתלט
להשתלט זה כשהצורך שלנו להיות חשובים גדול מהצורך של הנכד. כשאנחנו:
- מתחרים עם ההורים על תשומת לב
- מבטיחים לנכד דברים שההורים לא אישרו
- מציגים את עצמנו כמי ש"מבין אותו יותר"
- מנסים לתקן את מה שההורים "מקלקלים"
הסימן הפשוט ביותר: אם ההורים מרגישים קטנים לידנו, השתלטנו. אם הם מרגישים נתמכים, אנחנו במקום.
המשמעות מגיעה לבד
הפרדוקס הוא שככל שפחות נתאמץ להיות חשובים, כך נהיה חשובים יותר. הנכד לא צריך שנוכיח לו כלום. הוא צריך שנהיה שם, שוב ושוב, בלי דרישות. ההורים לא צריכים שננהל. הם צריכים שנתמוך.
ההורים הם ההורים. אנחנו הסבים. ובתפקיד הזה, כשעושים אותו בשקט ובאהבה, יש הרבה יותר משמעות ממה שנדמה.
"אני לא פה כדי לחנך אותך. אני פה כדי להיות איתך."
מאמרים קשורים
מעורבות או התערבות – איפה עובר הגבול?
מעורבות אומרת "אני כאן". התערבות אומרת "אני אחליט". אותה אהבה, תחושה שונה לגמרי – ושאלה אחת קטנה שמשנה את השיחה.
טקסים קטנים שהנכדים זוכרים
לא את הטיול לחו"ל הנכדים זוכרים, אלא את הפנקייק של שבת בבוקר ואת הסיפור לפני השינה. על הכוח של דברים קטנים שחוזרים.
איזה זיכרון אנחנו רוצים להשאיר לנכדים?
דמיינו את הנכדים בעוד 20 שנה. מישהו שואל אותם: "איך היו סבא וסבתא שלך?" מה הייתם רוצים שהם יענו – ומה אתם עושים היום כדי שזה יקרה.