מעורבות או התערבות – איפה עובר הגבול?

כמעט כל סבא וסבתא מכירים את הרגע הזה.

אנחנו רואים את הילדים שלנו עושים משהו עם הנכד וחושבים: "למה הם עושים את זה ככה?"

לפעמים אנחנו אפילו יודעים מניסיון שמשהו אחר עבד מצוין אצלנו.

אז מה עושים? אומרים? שותקים?

ההבדל בין מעורבות להתערבות

אני אוהבת לחשוב על זה כך:

מעורבות אומרת: "אני כאן."

התערבות אומרת: "אני אחליט."

סבתא מעורבת יכולה לומר: "אם תרצו שאשמור עליו ביום חמישי, אשמח."

סבתא מתערבת אומרת: "אתם חייבים לצאת קצת. תביאו אותו אליי ביום חמישי."

סבא מעורב שואל: "רוצים לשמוע מה אנחנו עשינו כשהייתם קטנים?"

סבא מתערב אומר: "תקשיבו לי, אני כבר גידלתי ילדים."

לפעמים הכוונה מאחורי שני המשפטים היא בדיוק אותה כוונה: אהבה.

אבל התחושה שהם יוצרים אצל הצד השני שונה לחלוטין.

"אבל אני רק רוצה לעזור"

נכון. וזה אולי החלק הכי מורכב.

התערבות כמעט תמיד מגיעה ממקום טוב.

אנחנו אוהבים את הילדים. אנחנו אוהבים את הנכדים. אנחנו רוצים לחסוך מהם טעויות.

אבל הילדים שלנו צריכים להרגיש שאנחנו סומכים עליהם.

גם כשהם בוחרים אחרת מאיתנו.

נסו שאלה אחת קטנה

לפני שאתם נותנים עצה, שאלו:

"רוצים לשמוע מה אני חושבת?"

אם אומרים כן – נהדר.

ואם אומרים לא? גם זה בסדר.

העצה שלנו לא נעלמת. הניסיון שלנו לא מאבד מערכו.

אנחנו פשוט מכבדים את העובדה שמישהו אחר הוא עכשיו ההורה.

מה אפשר לקחת מכאן?

לפני שאנחנו אומרים משהו, אפשר לשאול את עצמנו:

"האם ביקשו ממני עצה – או שאני מרגיש צורך לתת אותה?"

לפעמים שתי שניות של מחשבה יכולות למנוע יומיים של מתח.