איך לתת עצה בלי לגרום לילדים להתגונן

למה הם מתגוננים בכלל

חברה שלי אמרה לבת שלה, בטון הכי רך שיש: "אולי תנסי להרדים אותה קצת יותר מוקדם?" והבת ענתה בקול חד: "אמא, אני יודעת מה אני עושה." חברה שלי נעלבה. הבת נעלבה. ובכלל, זו הייתה עצה טובה.

מה קרה שם? הורים צעירים, במיוחד בשנים הראשונות, עסוקים כל היום בשאלה אם הם עושים את זה נכון. כל עצה, גם הכי עדינה, נוגעת בדיוק במקום הזה. הם לא מתגוננים מפנינו. הם מתגוננים מהספק של עצמם.

הכלל הראשון: עיתוי

עצה טובה בזמן לא נכון היא עצה רעה. כשהנכד צורח, כשההורים באמצע ויכוח, כשהכלה חוזרת מיום עבודה ארוך, זה לא הזמן. הזמן הוא רגע רגוע, אולי בשיחת טלפון בערב, אולי כשיושבים יחד עם כוס תה.

ואם אין רגע כזה השבוע? אז העצה תחכה. רוב העצות מחזיקות מעמד.

הכלל השני: לבקש רשות

זה נשמע מוזר לבקש רשות לתת עצה לילדים שלנו. אבל זה עובד. "יש לי מחשבה על עניין השינה, רוצה לשמוע?" נותן להם שליטה. אם אמרו כן, הם מקשיבים באמת. אם אמרו לא עכשיו, חסכנו לעצמנו ויכוח.

הכלל השלישי: לדבר על עצמנו, לא עליהם

יש הבדל גדול בין שני משפטים:

• "אתם נותנים לו יותר מדי מסך."
• "אני זוכרת שכשהייתי מרשה לאבא שלך טלוויזיה לפני השינה הוא לא נרדם. אולי זה קשור, אולי לא."

הראשון הוא ביקורת. השני הוא סיפור. סיפורים לא מאיימים, וההורים יכולים לקחת מהם מה שמתאים להם.

והכלל הרביעי: פעם אחת. אמרנו את דעתנו. שמעו. החליטו אחרת. זהו, נגמר. אם נחזור על זה בשבוע הבא, זה כבר לא עצה, זה לחץ. ולחץ, כמו שכולנו יודעים, מביא להתגוננות.

לפעמים נראה אחרי חודשיים שההורים הגיעו לבד למה שהצענו. לא צריך להגיד "אמרתי לכם". הם הגיעו, וזה מה שחשוב.

ומה אם באמת דחוף

יש מצבים שבהם אנחנו מודאגים באמת, למשל בעניין בריאותי. גם אז, כדאי לדבר ישירות ובשקט: "אני קצת דואגת בגלל השיעול הזה. אולי כדאי שרופא יסתכל? אני יכולה להסיע." ואם משהו מרגיש לכם חמור והם לא רואים, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, ולא לנהל את זה לבד.

מה קורה כשמצליחים

כשהילדים שלנו מרגישים שהעצות שלנו באות בלי שיפוט, קורה דבר יפה: הם מתחילים לשאול. "אמא, מה היית עושה?" זה הרגע שאנחנו רוצים להגיע אליו. והדרך אליו עוברת דווקא דרך פחות עצות, לא יותר.