מתנות
אנחנו אוהבים לתת. זו אחת הדרכים שלנו להגיד אהבה. אבל מתנה שההורים לא רצו, שאין לה מקום בבית או שמגיעה בכל ביקור, מפסיקה להיות מתנה והופכת לעניין שצריך להתמודד איתו.
למה אנחנו נותנים כל כך הרבה
כי אנחנו יכולים, כי לא תמיד יכולנו כשהילדים שלנו היו קטנים, וכי הפנים של הנכד כשהוא פותח חבילה שוות הכל.
אבל שווה לשאול את עצמנו: האם המתנה הזאת בשביל הנכד, או בשבילנו? שתי התשובות בסדר, כל עוד אנחנו יודעים.
לשאול לפני
- "מה חסר לו?" עדיף על "מה קנינו לו".
- מתנות גדולות, רועשות או יקרות מתאמים עם ההורים מראש.
- לכבד "לא עוד צעצועים", גם אם זה קצת כואב.
הורים שאומרים "אין לנו מקום" לא דוחים את האהבה שלנו, הם מגנים על הבית שלהם.
מתנות שנשארות
הנכדים לא זוכרים את הצעצוע השלושים. הם זוכרים את הסיפור, את היום ביחד, את החפץ המשפחתי עם הסיפור שלו.
רעיונות: חוויה משותפת במקום חפץ, תרומה לחיסכון שלו, ספר עם הקדשה, או משהו שעשינו בידיים. מתנה כזאת לא צריכה מדף, היא נשארת בלב.
"מה הכי יעשה לכם טוב עכשיו, גם אם זה לא צעצוע?"
כדאי לקרוא גם

מתנות, ממתקים ופינוק – איפה הגבול?
לפנק את הנכדים זה חלק מהכיף של להיות סבא וסבתא. אבל כשההורים מבקשים פחות סוכר ופחות צעצועים, מה עושים עם הרצון שלנו לתת?

טקסים קטנים שהנכדים זוכרים
לא את הטיול לחו"ל הנכדים זוכרים, אלא את הפנקייק של שבת בבוקר ואת הסיפור לפני השינה. על הכוח של דברים קטנים שחוזרים.

איזה זיכרון אנחנו רוצים להשאיר לנכדים?
דמיינו את הנכדים בעוד 20 שנה. מישהו שואל אותם: "איך היו סבא וסבתא שלך?" מה הייתם רוצים שהם יענו – ומה אתם עושים היום כדי שזה יקרה.