כשהנכדים גרים רחוק

המרחק הזה

הבן עבר לברלין. הבת בקנדה. או "רק" בבאר שבע, כשאנחנו בקריות. הנכדים גדלים, ואנחנו רואים אותם בתמונות. יש בזה כאב שלא תמיד מדברים עליו: להיות סבתא מרחוק זה להיות סבתא בחלקים.

ובכל זאת, אני מכירה סבים וסבתות שהצליחו לבנות קשר עמוק עם נכדים שגרים במרחק אלפי קילומטרים. זה אפשרי. זה דורש קצת יצירתיות והרבה קביעות.

קביעות היא הכול

ילד לא יכול "להתגעגע" למישהו שמופיע פעם בחודשיים. אבל הוא יכול לחכות ל"סבתא של יום ראשון". שיחת וידאו קבועה, באותו יום ובאותה שעה, קצרה, הופכת אותנו לחלק מהשבוע שלו. עשר דקות קבועות שוות יותר משעה פעם בחודש.

תאמו עם ההורים שעה שבה הילד לא עייף ולא רעב. עם הפרשי שעות זה לא תמיד פשוט, אבל בדרך כלל מוצאים חלון.

מה עושים בשיחת וידאו עם ילד קטן

הטעות הכי נפוצה: לשאול שאלות. "מה עשית היום? מה אכלת? איך היה בגן?" ילד בן שלוש עונה "לא יודע" והולך. במקום זה, לעשות דברים:

• לקרוא ספר למצלמה, ולהראות את התמונות
• להראות משהו מהבית: הכלב, הפרח שפרח, מה יש בסיר
• לשיר את השיר "שלכם"
• לשחק "מה חסר": מראים שלושה חפצים, מורידים אחד
• לבקש שהוא יראה לנו משהו: הציור, הצעצוע החדש

הילד לא צריך לדבר. הוא צריך להשתתף. ואם הוא ברח באמצע, זה בסדר. אפשר להמשיך לדבר עם ההורים, והוא ישמע את הקול שלנו ברקע.

דואר, חבילות והודעות קוליות

בעידן שכולו מסכים, גלויה עם בול מרגשת ילד יותר מכל הודעה. לשלוח פעם בחודש מכתב קטן, ציור, תמונה שלנו. הילד ישמור אותה. ילדים גדולים יותר אפשר לשלוח להם חבילה קטנה עם משהו מהארץ: במבה, חוברת בעברית, קמע.

ועם נכדים שכבר קוראים ומדברים, הודעה קולית קצרה בוואטסאפ, "רק רציתי להגיד בוקר טוב", יכולה להיות הדבר הראשון שהוא שומע בבוקר שלו. לא לצפות לתשובה. הקול שלנו מגיע, וזה מספיק.

הביקורים

כשמגיעים לביקור, אחרי חודשים, הנכד לא בהכרח ירוץ אלינו. הוא צריך יום או יומיים להתרגל. לא להיעלב, לא להתאמץ יותר מדי, פשוט להיות שם. ובביקור, לא לנסות "להשלים" את כל החודשים בשבוע. לחיות איתם את היומיום: לקחת לגן, לבשל, להיות ברקע.

ולנו

זה קשה. מותר לומר את זה. מותר להתגעגע ולהתעצב. וגם אפשר להזכיר לעצמנו: הנכד לא זוכר את הקילומטרים. הוא זוכר את הקול שקרא לו ספר ביום ראשון, ואת הסבתא שתמיד הייתה שם, במסך, בזמן.