הנכד המתבגר כבר לא רוצה לבוא – מה עושים?
פעם הוא רץ אלינו בכניסה, והיום הוא מעדיף להישאר בבית עם הטלפון. זה כואב, וזה גם טבעי. איך שומרים על הקשר עם נכד מתבגר?
הרגע שבו זה מתחיל
עד גיל אחת עשרה הוא היה בא לכל ארוחת שישי. בגיל שלוש עשרה הוא "לא מרגיש טוב", "יש לו מבחן", "הוא אצל חבר". ובגיל חמש עשרה כבר לא מתאמצים לתרץ. הכיסא שלו ריק, ואנחנו יושבים ליד השולחן ושואלים את עצמנו מה עשינו לא בסדר.
לרוב, כלום. זה לא אנחנו. זה גיל ההתבגרות.
מה קורה למתבגר
בגיל הזה הילד עסוק בעבודה חשובה: להבין מי הוא בנפרד מהמשפחה. החברים נהיים מרכז העולם, המשפחה עוברת לרקע. זה נכון גם לגבי ההורים שלו, לא רק לגבינו. הריחוק מאיתנו הוא לא דחייה שלנו. הוא חלק מהצמיחה שלו.
וכן, זה עדיין כואב. מותר שיכאב. רק כדאי לא להפוך את הכאב שלנו לאשמה שלו.
מה לא עוזר
- "למה לא באת בשישי? סבא חיכה לך." מתבגר שומע אשמה ומתרחק עוד.
- "פעם היית ילד כל כך מתוק." הוא שומע שהיום הוא לא.
- לדבר עליו עם ההורים לידו: "הוא לא בא אליי כבר חודש." זה מביך ומרגיז.
- לשלוח לו הודעות ארוכות בוואטסאפ עם המון סימני שאלה.
מה כן עוזר
להוריד את הציפיות ולהשאיר את הדלת פתוחה. "אני יודעת שאתה עסוק. כשתרצה לבוא, יש לך מקום." זה משפט שמתבגר יכול לחיות איתו.
לפנות אליו ישירות, לא דרך ההורים. הודעה קצרה ממנו אלינו, בלי בקשות: "ראיתי שהקבוצה שלך ניצחה, כל הכבוד." זה הכול. בלי "ומתי באים לבקר?"
להתעניין במה שמעניין אותו. גם אם זה משחק מחשב שאנחנו לא מבינים, אפשר לבקש שיסביר. מתבגרים אוהבים להיות המומחים, במיוחד מול סבא וסבתא.
להציע משהו רק לו. לא ארוחת שישי עם כל המשפחה, אלא "רוצה שנלך לאכול המבורגר, רק שנינו?" בלי שאלות על בית הספר. רק לשבת ביחד.
הטקסים הישנים
אם היה לנו טקס איתו כשהיה קטן, הפנקייק, הדיג, המשחק, זה הזמן שבו הוא מוכיח את עצמו. לא לדרוש, רק להזכיר בחיוך: "אם מתחשק לך פנקייק בשבת, אני עושה." לפעמים הוא יופיע, פתאום, בלי הודעה. ואז לא לשאול איפה היה. פשוט לשמוח.
ומה עם המסך? הוא בא, ויושב עם הטלפון. זה מעצבן, אני יודעת. אבל עדיף נכד שיושב איתנו עם טלפון מנכד שלא יושב איתנו בכלל. אפשר לבקש בעדינות "בואו נשים את הטלפונים בזמן האוכל", ולשים גם את שלנו. ואם הוא לא מוכן, זו לא המלחמה שכדאי לנהל.
הסבלנות משתלמת
רוב המתבגרים חוזרים. בגיל שמונה עשרה, עשרים, לפעמים אחרי הצבא, פתאום הם מגלים מחדש את סבא וסבתא. אם שמרנו על דלת פתוחה ולא על חשבון פתוח, הם יידעו לאן לחזור. וגם אם זה לוקח זמן, אנחנו לא הולכים לשום מקום.
"אני מבינה שאין לך זמן עכשיו. הדלת פתוחה, ואני שמחה בכל פעם שאתה בא."
מאמרים קשורים
טקסים קטנים שהנכדים זוכרים
לא את הטיול לחו"ל הנכדים זוכרים, אלא את הפנקייק של שבת בבוקר ואת הסיפור לפני השינה. על הכוח של דברים קטנים שחוזרים.
כשהנכדים גרים רחוק
הנכדים בחו"ל, או פשוט בקצה השני של הארץ. איך בונים קשר קרוב ממרחק, ומה אפשר לעשות בשיחת וידאו עם ילד בן שלוש?
איך להיות משמעותיים בחיי הנכדים בלי להשתלט
אפשר להיות דמות חשובה בחיי הנכד בלי לנהל אותו ובלי להיכנס לנעלי ההורים. על ההבדל בין נוכחות לבין שליטה, ואיך מוצאים את המקום שלנו.