הנכד המתבגר

בגיל ההתבגרות הכל משתנה: הגוף, החברים, המקום של המשפחה. הנכד לא מתרחק מאיתנו, הוא מתקרב לעצמו. החברים חשובים לו יותר, וזה בריא.

מה שהוא צריך מאיתנו זה בדיוק מה שלא נראה: להיות שם בשקט, בלי לדרוש.

• להזמין בלי לחץ: "הדלת פתוחה", ולא "למה לא באת".
• לשלוח הודעה קצרה, בלי לצפות לתשובה.
• להתעניין במה שמעניין אותו, גם אם זה לא מובן לנו.
• לבקש ממנו עזרה אמיתית: הטלפון, המחשב, דעה.
• לזכור מה הוא סיפר לנו בפעם הקודמת, ולשאול על זה.

עם מתבגרים, פחות זה יותר. שאלה אחת טובה עדיפה על עשר.

ההורים לא צריכים להכריח, ואנחנו לא צריכים להיעלב. אפשר להציע חלופה: לא ארוחה משפחתית ארוכה, אלא סיבוב קצר, בית קפה, נסיעה בשניים.

ולפעמים פשוט לחכות. הנכד שלא בא בגיל חמש עשרה יחזור בגיל עשרים, אם הדלת נשארה פתוחה.

מתבגרים זוכרים מי לא שפט אותם. מי שמע סוד ושמר. מי אמר "אני סומך עליך" כשכולם אמרו "תיזהר".

זה המקום שלנו. לא במקום ההורים, לצידם. סבא וסבתא שהם מקום בטוח, גם כשלא באים אליו הרבה.