"הנכד כבר לא רוצה לבוא אליי."

מה יכול להיות שקורה?

• הוא גדל. בגיל מסוים חברים חשובים יותר מכל דבר, וזה בריא.
• אצלנו "אין מה לעשות" מבחינתו – אין חבר, אין המשחק שלו, ואולי גם אין אינטרנט טוב.
• יכול להיות שהביקורים הפכו לשאלות: "מה עם הלימודים? יש חברה?" וזה מעייף.
• אולי בכלל לא מדובר בנו – רק בלוח זמנים עמוס של חוגים, מבחנים ותנועת נוער.

מה לא כדאי לעשות?

• לא להיעלב בקול: "פעם אהבת לבוא, מה קרה?" זה רק ירחיק אותו.
• לא לבקש מההורים להכריח אותו. ביקור בכפייה לא בונה קשר.
• לא להשוות אותו לאחים או לבני דודים שכן באים.

מה אפשר לנסות?

• להגיע אליו: לקחת אותו לארוחה קצרה, למשחק שלו, לקנות משהו שהוא צריך.
• לשאול על מה שמעניין אותו ולתת לו ללמד אותנו – משחק, שיר, אפליקציה.
• לשלוח הודעה קצרה בלי בקשה: "ראיתי את זה וחשבתי עליך." בלי לצפות לתשובה ארוכה.
• להשאיר את הדלת פתוחה: "כשיתחשק לך – יש כאן תמיד מקום ואוכל שאתה אוהב."

משפט שאפשר לומר