"הנכדים חיים בחו"ל."

מה יכול להיות שקורה?

• המרחק כואב לכולם, גם לילדים שלנו שם. הם לא בחרו להרחיק אותנו – הם בחרו חיים.
• הפרשי שעות, שפה ושגרה זרה מקשים על הילדים לקיים קשר ספונטני.
• נכד קטן שלא רואה אותנו לא זוכר אותנו – לא מחוסר אהבה, אלא מחוסר זמן.
• לפעמים אנחנו נעלבים משתיקה שהיא בעצם רק עומס של חיים במקום חדש.

מה לא כדאי לעשות?

• לא לפתוח כל שיחה ב"מתי אתם חוזרים?" זה סוגר להם את הלב.
• לא לצפות משיחת וידאו עם ילד בן שלוש להימשך יותר מכמה דקות.
• לא להתייאש מהעברית של הנכדים. גם חצי מילה בעברית היא גשר.

מה אפשר לנסות?

• לקבוע "פגישה" קבועה בווידאו: יום ושעה שהילדים יודעים לחכות להם.
• לעשות משהו יחד מרחוק: להקריא ספר, להראות מה גדל בגינה, לבשל את אותו מתכון בשני הבתים.
• לשלוח חבילות קטנות: ציור, ממתק ישראלי, מכתב בכתב יד. ילדים אוהבים דואר.
• לתכנן ביקור ארוך ולהיות שם עוזרים, לא אורחים – זה מה שמאפשר לביקור הבא לקרות.

משפט שאפשר לומר