עצות
יש לנו הרבה מה להגיד. גידלנו ילדים, טעינו, למדנו, והצלחנו. אבל עצה טובה שניתנת ברגע הלא נכון הופכת לביקורת. איך נותנים עצה כך שבאמת ישמעו אותה?
עצה שביקשו ועצה שלא ביקשו
יש הבדל עצום בין "מה את חושבת?" לבין "אני חושבת ש...". הראשון פותח דלת, השני לפעמים סוגר אותה.
כשמבקשים מאיתנו עצה, אנחנו יכולים לתת אותה בשמחה, ולהוסיף: "אבל אתם מכירים אותו הכי טוב." כשלא ביקשו, אפשר לשאול: "רוצה לשמוע מה עשינו פעם, או שאתה מעדיף לגלות לבד?"
לפעמים התשובה תהיה "לבד". וזה בסדר גמור.
העצות השתנו, לא רק אנחנו
הרבה ממה שידענו כבר לא נכון היום: איך משכיבים תינוק, מתי מתחילים אוכל, מה עושים עם חום. זה לא בגלל שטעינו, אלא בגלל שהידע התקדם.
כשההורים אומרים "היום עושים אחרת", כדאי להאמין להם. ואם מאוד מעניין אותנו, אפשר לשאול למה, מתוך סקרנות ולא מתוך ויכוח.
איך נותנים עצה שנשמעת
- להתחיל מסיפור על עצמנו: "כשאבא שלך היה קטן, אני..."
- לתת אפשרות אחת, לא שלוש.
- לסיים בשחרור: "אבל זה רק מה שעבד לנו."
- לא לחזור על העצה אם היא לא התקבלה.
עצה שנאמרה פעם אחת ולא התקבלה היא עצה. עצה שנאמרה שלוש פעמים היא לחץ.
"רוצה לשמוע מה עבד אצלנו, או שאת מעדיפה לנסות בדרך שלך?"
כדאי לקרוא גם
איך לתת עצה בלי לגרום לילדים להתגונן
יש לנו ניסיון, ולפעמים באמת יש לנו מה להציע. השאלה היא איך אומרים את זה כך שהילדים ישמעו, ולא יסגרו את הדלת.
"בזמננו לא עשינו ככה" – ומה עושים עם הפער?
הרבה דברים באמת היו שונים. אבל יש הבדל בין לחשוב לבין לבטל – ויש דברים שרק סבא וסבתא יכולים להביא לעולם המהיר של היום.
מעורבות או התערבות – איפה עובר הגבול?
מעורבות אומרת "אני כאן". התערבות אומרת "אני אחליט". אותה אהבה, תחושה שונה לגמרי – ושאלה אחת קטנה שמשנה את השיחה.