שמרטפות

כשאנחנו שומרים על הנכדים, ההורים מקבלים זמן, כסף וביטחון. זה יקר, ואסור לזלזל בזה. אבל זו מתנה שאנחנו נותנים מבחירה, לא חוב שאנחנו משלמים.

כשמרגישים שזה הופך לציפייה, לחובה או ל"מובן מאליו", זה הזמן לדבר. לא בכעס, בפשטות: "אני שמחה לעזור, ואני צריכה שנתאם מראש."

בזמן השמירה אנחנו נציגי ההורים, לא מחליפים אותם. אוכל, שינה, מסכים, ממתקים, מקלחת: לפי מה שהם ביקשו.

• לשאול מראש מה הכללים, ולכתוב אם צריך.
• לא "לשפר" את הכללים, גם אם נראה לנו שהילד יכול יותר.
• לדווח בקצרה מה היה, בלי דרמה ובלי ביקורת.

יש רגעים שבהם אנחנו לא יכולים: עייפות, בריאות, תכניות, או פשוט לא בא לנו. זה לגיטימי. הורים בוגרים יכולים לשמוע לא.

הדרך: מוקדם, ברור, ועם חלופה אם יש. "ביום שלישי אני לא יכולה, אבל ביום רביעי אשמח." בלי הצטדקות ארוכה ובלי אשמה.

כשמדובר בסידור קבוע, למשל יום בשבוע, כדאי לשבת ולדבר על זה כמו על הסכם: איזה יום, איזה שעות, מה קורה כשאנחנו חולים או נוסעים.

זה לא קר, זה ההיפך. תיאום ברור מונע עלבונות, ומאפשר לנו ליהנות מהיום הזה במקום לחשוש ממנו.