החלטות שאנחנו לא מסכימים איתן

קשה לכתוב את זה וקשה לקרוא, אבל זו האמת: ההחלטות על הנכדים הן של ההורים. גם כשהן נראות לנו טעות. גם כשיש לנו ניסיון.

הילדים שלנו יטעו. כמו שאנחנו טעינו. וזו הזכות שלהם, וגם הדרך שבה הם יגדלו כהורים.

יש הבדל בין החלטה שאנחנו לא אוהבים לבין מצב של סכנה ממשית לילד. במקרה השני חייבים לדבר, ואם צריך, לפנות לגורם מקצועי מוסמך.

בכל שאר המקרים, אם באמת חשוב לנו, אפשר להגיד פעם אחת, בשיחה פרטית, בשאלה: "חשבתם על...?" ואחר כך לשחרר.

• פעם אחת, לא בכל ביקור.
• לא מול הילד, ולא מול הכלה או החתן לבד.
• לסיים ב: "וכמובן, זו ההחלטה שלכם."

אחרי שאמרנו, נשאר לנו לחיות עם ההחלטה. זה אומר לא לרמוז, לא להיאנח, ולא לספר לכולם שאנחנו לא הסכמנו.

לפעמים, בדיעבד, מסתבר שהם צדקו. ולפעמים לא, והם למדו. בשני המקרים הקשר נשאר שלם.

אנחנו הדור שהצליח לגדל ילדים שמסוגלים להחליט לבד. זה ההישג שלנו. כל פעם שהם מקבלים החלטה, גם כזו שלא נראית לנו, הם מוכיחים שעשינו את העבודה.