משמעת
מה עושים כשהנכד לא מקשיב, זורק, מרביץ או צועק? ומה עושים כשההורים מגיבים אחרת ממה שאנחנו היינו מגיבים? זה אחד המקומות שבהם הכי קל להתערב, והכי חשוב לא.
ההורים מחנכים, אנחנו מכבדים
לכל הורה יש דרך: יש מי שמדבר, יש מי שמתעלם, יש מי שנותן פסק זמן. הדרך שלהם היא הדרך בבית שלהם.
גם כשנראה לנו שהם רכים מדי, או קשוחים מדי, לא מתערבים מול הילד. אם יש לנו משהו להגיד, אומרים אחר כך, בשקט, ופעם אחת.
להתערב באמצע היא הדרך המהירה ביותר לערער את הסמכות של ההורה מול הילד.
כשאנחנו לבד עם הנכד
כשאנחנו שומרים, אנחנו מחזיקים בגבולות שההורים קבעו, בדרך שלהם. לא צריך להיות ההורה, צריך להיות עקבי.
- להגיד מה כן, לא רק מה לא: "זורקים כדור בחוץ."
- להישאר רגועים. הילד לומד מהטון שלנו יותר מהמילים.
- לא לאיים ב"אני אספר לאמא" ולא להבטיח "לא אספר".
וכשמשהו קורה, מדווחים להורים בפשטות, בלי לצבוע.
בלי להשוות דורות
"בזמננו ילד לא היה מעז" הוא משפט שלא עוזר לאף אחד. הילדים שלנו מגדלים ילדים בעולם אחר, עם ידע אחר.
מה שכן עוזר: להגיד להורים כשהם עושים משהו טוב. "ראיתי איך דיברת אליו, זה היה יפה." הורה שמרגיש שרואים אותו נעשה הורה טוב יותר.
"מה אתם רוצים שאעשה כשהוא מתנהג ככה? אני רוצה להיות עקבית איתכם."
כדאי לקרוא גם
מעורבות או התערבות – איפה עובר הגבול?
מעורבות אומרת "אני כאן". התערבות אומרת "אני אחליט". אותה אהבה, תחושה שונה לגמרי – ושאלה אחת קטנה שמשנה את השיחה.
"בזמננו לא עשינו ככה" – ומה עושים עם הפער?
הרבה דברים באמת היו שונים. אבל יש הבדל בין לחשוב לבין לבטל – ויש דברים שרק סבא וסבתא יכולים להביא לעולם המהיר של היום.
האם לסבא ולסבתא מותר להגיד "לא"?
אהבה לא נמדדת בשעות בייביסיטר. עזרה צריכה להישאר עזרה – ולא להפוך לחובה קבועה שאיש לא דיבר עליה. איך אומרים לא בלי לפגוע.