הכלה והחתן

עם הבן או הבת שלנו יש לנו היסטוריה של עשרות שנים. אפשר להגיד להם דברים ישירים, לצחוק, לריב ולהשלים. עם הכלה או החתן אין לנו את זה, ולכן כל מילה נשמעת אחרת.

מה שאנחנו אומרים לילד שלנו כ"הערה" עלול להישמע לכלה כ"ביקורת". זה לא בגלל שהיא רגישה מדי. זה בגלל שאין עדיין מספיק אמון שיספוג את זה.

• לפנות אליהם ישירות, לא רק דרך הילד שלנו.
• להתעניין במשפחה שלהם, ולדבר על ההורים שלהם בכבוד.
• לשבח אותם מול הילד שלנו, ובעיקר מול הנכדים.
• לא להיות בצד של "הילד שלנו" בוויכוחים ביניהם.

האמון נבנה מעשרות רגעים קטנים, ונשבר ממשפט אחד. שווה להיות זהירים.

לנכד יש בדרך כלל שני זוגות של סבים. לפעמים יש הרגשה של תחרות: מי מבקר יותר, מי קונה יותר, אצל מי חוגגים.

התחרות הזאת מכבידה על ההורים יותר מכל. הם צריכים "לחלק" את עצמם. הדרך הטובה: להיות הזוג שלא סופר. שמח לפגוש את הסבים האחרים, ולא מודד מי קיבל את ראש השנה.

לפעמים הקשר באמת קשה. הכלה מרוחקת, החתן קר, ואנחנו מרגישים לא רצויים. במקרים כאלה כדאי לזכור: המטרה היא לא לנצח, המטרה היא להישאר בחיי הנכדים.

נימוס, עקביות, ולא להכניס את הילד שלנו לאמצע. לרוב, הזמן עושה את שלו.